רצח של משפחה שלמה, כולל ילדות קטנות ע"י גבר צעיר שהמצפון החברתי שלו מתיר רצח, הריגה, טובתו האישית מעל טובת האחרים. גבר שגדל וחי בעבר בחברה שמקבלת בהבנה העלמויות של אנשים, של משפחות שלמות, מבלי לשאול שאלות.
רק שהוא אינו באותה חברה שלא שואלת שאלות.
בחברה הישראלית נשאלות השאלות.
אצלנו מקובל ש "לא תרצח" וכל רצח ישר עולה לכותרות.
אבל בברית המועצות של סטאלין, נעלמו כל יום מאות אנשים. נרצחו, נהרגו, נשלחו למחנות עבודה, הועתקו ממקומם למקומות אחרים. ואסור לשאול. ואסור לברר. אנשים שקטים, לא מחייכים בחוץ, מינימום קשר עין.
שנת 1994, מוסקבה שאחרי הפרסטרויקה. אני, כשליחה של הסוכנות היהודית, בדרך למחנות קיץ בסיביר ("גלות"). ברחוב דוכנים המוכרים כלבלבים, פנקסים אדומים של הק.ג.ב (ראו תמונה) וכובעים עבודת יד. אין יותר תורים למזון, אין כסף לקנות מזון. הפנסיה של 1000 רובלים לדור הזקנים שעבר את פרעה (סטאלין) שפעם איפשרה להם לקנות מספיק מצרכים ולחיות בסדר, לא מספיקה לכלום. ככר לחם אחת עלתה 2000 רובלים, בזמן שהייתי במוסקבה.
בקריאת הספר הזה הוצלבו הזכרונות שלי עם התיאורים המצוינים של הסופר- תחנות המטרו הבנויות ככנסיות, הריח המצחין תחת האדמה, הבינינים והשיכונים שנבנו בתקופה הקומוניסטית ונראים כאומללות אפורה, מצבה אומללה ולא מקום מגוריהן של אלפי משפחות (ראו תמונה, שיכון מגורים בנובוסיבירסק).
כשהיינו בנובוסיבירסק הזהירו אותנו שלא להסתובב אחרי שהחשכה יורדת. שבוע שעבר, סיפר לנו מישהו, רצחו נערה, מצאו אותה בפח זבל של הביניין. כל שבוע נרצח פה מישהו, אמר לנו מישהו. הפחד, הוא השולט בחיינו.
בעמוד 77 בספר "ילד 44" מנוסח עיניין הפחד היטב-
הגיבור, לב, גיבור לאומי וחוקר במג"ב:
"טיפחו את הפחד.פחד היה חלק מתפקידו. וכדי שפחת ברמה כזו יוכל להמשיך להתקיים,היה צריך להעלות לו קורבן אספקה קבועה של בני אדם".
..וקצת קודם לכן :"לב לא ידע את מספרן המדויק של ההוצאות להורג, אבל שיעורן היה גבוה, עד כמה מאות ליום..."
מרגע שנטלתי לידי את הספר הזה, לא יכולתי להפסיק.
ללא ספולירים, זה ספר מתח משובח, ריאליסטי להפליא או שמא יש לומר- ריאליסטי להפחיד.
מקהה את החושים.
מקהה את הכאב.
הסופר קושר את הקורא לדמויות מקסימות ושובות לב, החל מחתולה רזה ואומללה וממשיך בילדים - כל ילד עולם ומלואו, ואז אחרי שכבר נשאבתי לתוך הדמות ורציתי עבורה את הטוב ביותר- או אז הוא (הסופר) פורם את הקשר עם הדמות המקסימה והופך אותה לקורבן.
תהליך של התחברות והתנתקות, התרגשות וכאב, מקהה את החושים. בערך באמצע הספר הפסקתי להרגיש. הפסקתי לאהוב את הדמויות של הילדים. הרחמים הפכו לכעס. איזה מין ספר זה?
מלא מוות.
מלא מוות ללא הצדקה- בעיני.
ועם זאת, לדמויות הפועלות בו יש הצדקה- אם מצד המדינה, המוסד המאפשר את הרצח הזה "טובת הכלל למען טובת הכלל למען טובת הכלל" במעין לופ חסר הגיון מערבי ומדוקלם היטב, ואם מצד ההגיון הפנימי שלהן.
ילד 44 הוא ספר על הקרבה, על מטרה, על שתיקה, על אהבה שנוצרת, כמו תמיד, בין הגיבור לשותפתו למשימה.
ילד 44 הוא ספר על תרבות שעודנה קיימת, אולי שונה במקצת אך קיימת. תרבות בה החיים הם ערך עליון רק אם מדובר בחייך שלך. לחיים של אחרים אין משמעות. הרוצח של משפחת אושנקו (ובכוונה איני כותבת את שמו כי אני מאמינה שלא מגיע לו פרסום) כאילו הגיע הישר מהספר הזה.
ילד 44 מנציח תקופה, המלחמה הפנימית בראשות וחסות סטאלין באויב במפנים- המלחמה של השלטון הקומוניסטי האידיאלי למען השרדותו. המלחמה בעם. לב, גיבור הסיפור, מבין זאת בהתגלות פתאומית, ומאותו רגע חייו משתנים, אפשר לומר- נפקחו עיניו.
לחובבי הז`אנר, הספר מומלץ בחום.
לקח לי 3 ימים לסיים אותו והוא עלה לי בשעות שינה.
בקיצור, סבלתי במידה ונהנתי במידה.
היה כייף:-)
No comments:
Post a Comment